ע"פ 141/65

תקציר

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקיבל את הערעור הנגדי של היועץ המשפטי לממשלה במקרה בו הורשע המערער בעבירה על חוקי התנועה שהובילה למותו של אדם. הסוגיה המרכזית הייתה הקביעה מי נהג במשאית, המערער או המנוח. על פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר ערערו שני הצדדים. המערער טען כי השופט היה מוטה ועוין כלפיו וכלפי עדיו, מה שהוביל את השופט למסקנה שגויה. בית המשפט העליון חלק על כך, וקבע כי גישתו של השופט לא השפיעה על קבלת החלטותיו. הראיות, לרבות נזקי רכב ועדויות עדי ראייה, הצביעו בבירור על כך שהמערער היה הנהג ואחראי לתאונה. בית המשפט דחה גם את טענות המערער בדבר טעויות פרוצדורליות של השופט, כגון רצונו להיזכר בבוחן משטרתי וסירובו להיזכר בעד ילדים. נקבע כי מעשים אלה אינם מהווים עיוות דין. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהגותו הבלתי אתית של הסנגור בניהול חקירה פרטית של עד ראייה, שבית המשפט ראה בה הליך לא תקין. באשר לעונש, הסכים בית המשפט עם היועץ המשפטי לממשלה כי רשלנותו של המערער חריגה ומצדיקה עונש כבד. לפיכך הוחזר פסק הדין המקורי, אך העונש הוחמר לתשעה חודשי מאסר בפועל ושלילת רישיון הנהיגה של המערער לעשר שנים. השופט זילברג, שכתב את דעת הרוב, הדגיש כי יש להוריד נהגים רשלניים כאלה מהכבישים למען ביטחונם של אחרים. מקרה זה מדגיש את ההשלכות של נהיגה רשלנית ואת חשיבותה של התנהגות אתית בהליך המשפטי.