בג"צ 448/85

תקציר

פסק הדין נסוב סביב החלטת המשיב לאסור על העותר מס' 1 לצאת מישראל מחשש לביטחון המדינה. סמכותו של המשיב נובעת מתקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה מהמדינה), המאפשרת איסור יציאה מישראל אם קיים יסוד לחשש כי היציאה עלולה לפגוע בביטחון המדינה. בא כוח העותר ביקש מהמשיב לחזור בו מההחלטה, אך לא קיבל תשובה עד להגשת העתירה. בית המשפט העליון דחה את העתירה. היא קבעה כי המבחן להצדקת הגבלת חופש התנועה תלוי בטיבם ובחשיבותם של העקרונות המתנגשים. בכל הנוגע לחופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה, יש לקבל את המבחן של "חשש כן ורציני" לפגיעה בביטחון המדינה. במקרה דנן, החומר החסוי שהוצג בפני המשיב הצדיק את החלטתו להגביל את תנועתו של העותר על יסוד הסבירות לפגיעה חמורה בביטחון המדינה. עוד הדגיש בית המשפט כי הצו הינו מיידי, אך על המשיב להעניק את זכות הטיעון בהקדם האפשרי לאחר הוצאתו. אף שהמשיבה לא מילאה חובה זו בהקדם, אין בכך כדי להצדיק את ביטול ההחלטה. פסק הדין עמד גם על טיבה של הזכות לחופש תנועה, על הבדליותיה מזכויות אחרות ועל דרגות החומרה השונות בהגבלת זכות זו, תוך הדגשה כי תפקידו של בית המשפט אינו לערער על שיקול דעתה של הרשות המוסמכת אלא לבחון את לגיטימיות הפגיעה בעותר.