רע"פ 8624/11

תקציר

פסק הדין עוסק בבקשת רשות ערעור, שנדחתה בסופו של דבר, בדבר סמכותו ושיקול דעתו של שוטר בעריכת בדיקות שכרות לפי פקודת התעבורה. המקרה מדגיש כי לשוטר יש זכות חוקית לדרוש מנהג רכב לעבור בדיקת נשיפה אם קיים חשד סביר לשכרות. אם הנהג מסרב, הדבר מהווה עבירה המקבילה לנהיגה בגילופין. המסגרת הרגולטורית מאפשרת לקצין לבחור את סוג הבדיקה, כולל נשימה, דם או שתן, ומחייבת עמידה בכל בדיקה שנבחרה. בחירה זו היא חלק משיקול דעתו המקצועי של הקצין, בכפוף ל"חשד סביר". פסק הדין מבהיר כי סירוב להיבחן או לבצע בדיקות מרובות בעת הצורך מהווה עבירה לפי תקנה 169ו(א). עוד מציינת ההחלטה כי מטרתן של תקנות אלה היא לקבוע באופן מהימן את רמות השכרות. בנוסף, הטענה בדבר דיני הכשרות הנוגעים להליך הבדיקה נדחית כבלתי רלוונטית, תוך הדגשה כי הבדיקה כרוכה בנשיפה בלבד ולא בבליעה. בית המשפט המחוזי הפחית בעבר את עונשו של העותר למינימום החוקי, ובפסק הדין הנוכחי אין עילה לערעור נוסף על חומרת העונש. משכך, בקשת הערעור נדחית, ומאשרת מחדש את החלטות הערכאות הנמוכות יותר ואת הפרשנות המשפטית התומכת בסמכותו של השוטר.