ע"א 40630-12-09

תקציר

פסק דין זה עניינו בשטר חוב שניתן כבטוחה להלוואת חברה מבנק. המשיב, שנתן ערבות אישית לחוב החברה, שילם לבנק כאשר החברה לא עמדה בפירעון ההלוואה ולאחר מכן ביקש פירעון מהמערערת, שהייתה גם ערבה. המערערת סירבה לפרוע למשיב, מה שהוביל לתביעה הנוכחית. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, אך על התיק הוגש ערעור פעמיים והוחזר פעמיים לבית משפט קמא לצורך ראיות וטיעונים נוספים. הן בית משפט קמא והן ערכאת הערעור קבעו כי שטר החוב היווה בטוחה מתמשכת להלוואות המתחדשות של החברה וכי המערערת הייתה מודעת לכך. הראיות הנוספות שהוגשו לא שינו מסקנה זו. בית המשפט דחה גם את טענות המערער כי אין להטיל עליו אחריות בשל עזיבתו את החברה, וכי החוב נפרע או הוחלף בהלוואה אחרת. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי לטענות המערערת נגד הבנק, שנבחנו בתיק נפרד, אין כל השלכה על התביעה הנוכחית. בסופו של דבר, פסק הדין הראשון לטובת המשיב הושב על כנו, והערעור נדחה. המערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב ואת הוצאות הפיקדון.