רבני 1310115/02

תקציר

פסק הדין דן בפיקוח על הקדשות דתיים ובסמכותם של בית הדין הרבני ורשם ההקדשות הציבוריים בעניין זה. השאלה המרכזית היא האם הוראות חוק הנאמנות, המקנה סמכויות פיקוח לרשם, חלות על הקדשות דת שהוקמו לפני כניסת החוק לתוקף. פסק הדין מאשר את החלטתו של בית המשפט קמא, אשר פסק לטובת סמכותו של בית הדין הרבני בעניין הקדשות. על פי פסק הדין, חוק הנאמנות אינו חל על הקדשות כאלה, ולבית הדין הרבני סמכות וסמכויות פיקוח עליהם. זאת, מתוך פרשנות ארוכת שנים של החקיקה הרלוונטית, פסקי הדין של בית המשפט העליון וההקשר המשפטי ההיסטורי. פסק הדין מדגיש כי בקשת רשם ההקדשות לרשום הקדש מסוים במרשם ההקדשות הציבורי לא הייתה החלטה שלטונית תקפה ולא חייבה התקפה ישירה. במקום זאת, לבית הדין הרבני הייתה סמכות לעיין בו בעקיפין במסגרת בקשת ההוראות. פסק הדין מתייחס גם להחלטת היועץ המשפטי לממשלה מהעת האחרונה, הסותרת את הפרשנות המקובלת. היא מוצאת כי ההחלטה אינה מנומקת דיה ואינה מצדיקה סטייה מהכלל המושרש. בנוסף, פסק הדין דן בגבולות סמכותו של בית המשפט ליתן הוראות וסעדים הצהרתיים במקרה זה. מסקנתו היא כי החלטת בית הדין הרבני להבהיר את סמכותו ולתת הוראות לנאמן הייתה ראויה ובסמכותו. לבסוף, פסק הדין מדגיש כי שיקולי מדיניות אינם יכולים להשפיע על קביעת גבולות הכוח וכי חריגה מפסיקות בית המשפט העליון ומפרשנויות משפטיות מבוססות אינה חוקית. לפיכך, הערעור נדחה, ומאשר את החלטת בית משפט קמא.