תה"ס 29906-02-17

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב הסכם גירושין שנחתם בין בני זוג גרושים, המבקש והמנוח, ביום 13.11.2003, אשר תוקפו ביום 20.11.2003. המבקשת, שהתגרשה מהמנוחה ביום 7.12.03, טענה כי יש לדחות את תביעת המשיב לביטול הסכם הגירושין מכמה טעמים. ראשית, טען המבקש כי תקופת ההתיישנות חלפה, שכן עילת התביעה פקעה שבע שנים לאחר הגירושין, מה שהופך את התביעה למיושנת. שנית, טען המבקש כי הימנעותו של המנוח מהגשת תביעה במשך שנים רבות מהווה ויתור על זכויותיו, מה גם שנכסיו של המנוח עברו בירושה או במתנה, ולא נרכשו במאמצים משותפים. שלישית, טען המבקש כי המשיב, בהיותו יורשו של יורש המנוח, היה קשר רחוק מכדי להגיש תביעה זו, במיוחד לאור העובדה שלא ידע ממקור ראשון על מערכת היחסים שבין המבקש למנוח. מנגד, המשיב טען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום פטירת המנוח בנובמבר 2008, ולפיכך התביעה שהוגשה בפברואר 2017 עדיין תקפה. עוד טען המשיב כי די בידיעתו על העובדות, שנרכשו באמצעות נישואי אחותו למנוחה. בנוסף, ביקשה התביעה לבסס את זכאותו של המנוח למחצית מנכסי המבקש שנצברו במהלך נישואיהם, ונטען כי המנוח אינו כשיר לחתום על הסכם הגירושין. בית המשפט, לאחר שבחן את התקדימים המשפטיים המסדירים את זכותו של יורש בן זוג שנפטר לתבוע את בן הזוג שנותר בחיים, הגיע למסקנה כי המקרה שלפנינו חורג מהפסיקה המקובלת משום שהמשיב הוא יורש של יורש. השופטת סברה כי אין זה ראוי למתוח את גבולות הפסיקה הקיימת כך שתתאים לטענת המשיב, מה גם שגם המנוח וגם יורשו (אחותו של המשיב) לא תבעו במהלך חייהם. השופטת הדגישה כי זכות התביעה כפופה לתקופת ההתיישנות, שהחלה ביום סיום הנישואין, וקבעה כי התביעה אכן התיישנה בשל חלוף למעלה מ-13 שנים מאז התגרשו המבקשת והמנוח. בנוסף, השופט מצא כי הן המנוח והן אחותו ויתרו על זכויותיהם בכך שלא תבעו במהלך חייהם, למרות שהייתה להם הזדמנות לעשות כן. השופטת הדגישה את חוסר ההגינות כלפי המבקשת, שהסתמכה על הסכם הגירושין במשך 13 שנה, ואת הנזק המשמעותי שייגרם לה אם ההסכם יבוטל כעת. יתר על כן, השיהוי הממושך בהגשת התביעה פגע ביכולתה של המבקשת להתגונן. השופטת נקטה משנה זהירות בדחותה את התביעה על הסף, אך הגיעה למסקנה כי המבקשת צודקת בטיעוניה, ויש לדחות את התביעה בעיקר בשל תקופת ההתיישנות וויתור המנוח ויורשו על זכויות. המשיב חויב לשאת בהוצאות המבקש, והתביעה נדחתה.