ב"ל 23584-04-19

תקציר

התובע, שעבד כמפעיל מנוף במפעל איסכור, טען כי לקה בשבץ מוחי כתוצאה מאירוע חריג בעבודה. לטענת התובע, הוא ירד מהמנוף בטרם עת כדי להתפנות ולאחר מכן ניתן לו מכתב שימוע, שגרם לו לעוגמת נפש רבה. לטענתו, האירוע המוחי אירע זמן קצר לאחר קבלת המכתב וקיים קשר סיבתי בין שני האירועים, מה שהופך אותו לתאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, השופט מצא כי התובע לא הצליח להוכיח את קיומו של האירוע החריג שתיאר. מכתב השימוע שקיבלה התובעת לא היה מכתב פיטורים, ולא ניתן היה להבין אותו באופן סביר ככזה. מדובר במכתב אחיד שניתן למספר עובדים, לרבות התובעת, בדבר יציאתם המוקדמת להפסקות צהריים. עדותו של התובע לא הייתה אמינה בשל חוסר העקביות שבה, והגרסאות המרובות שהציג היו שונות בפרטים מהותיים. זאת ועוד, המסמכים הרפואיים שהוגשו לא תמכו בטענת התובע בדבר אירוע חריג בעבודה. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולכן נדחתה התביעה להכרה באירוע המוחי כתאונת עבודה. למרות הדחייה, קבעה השופטת כי לא יהיה צו להוצאות, כמקובל בהליכי ביטוח לאומי. לתובע שמורה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלתה.