ת"א 32014-01-16

תקציר

התובע, מר אליהו בגיזאדה, תבע את הנתבעים על סך 3 מיליון ₪ פיצוי בגין הריסת מבנה בחלקתו. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי לתובע אין זכויות בנכס. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לזכויותיו בנכס, וכי הנתבעים לא הרסו את המבנה. למרות טענת התובע כי היו לו זכויות שכירות מוגנות בבניין על מגרש ששטחו 531 מ"ר, מצא בית המשפט כי הראיות אינן תומכות בטענה זו. המסמך המעניק לכאורה לתובעת זכויות אלה לא היה ברור ורק עיגן את ההסכם בין התובעת לבין הגב' חולדה ספיר ז"ל, שהייתה בעלת חלק במקרקעין. בית המשפט לא הצליח לברר את ההיקף המדויק של השטח שעליו יש לתובע זכויות, והראיות הצביעו על כך שהוא קטן משמעותית ממה שנטען. יתר על כן, בית המשפט מצא כי אמנם בשנים קודמות אכן היה קיים בחלקה מבנה, אך הוא לא נהרס על ידי הנתבעים. תצלומי אוויר וראיות נוספות הראו כי המבנה עדיין עמד על תילו לאחר המועד שבו הרסו אותו לכאורה הנתבעים. בית המשפט מצא את עדויות הנתבעים בעניין זה לקויות וסותרות, ותחת זאת אימץ את גרסת התובע, שהטילה על הנתבע מס' 1 את האחריות להריסה. עם זאת, התובע לא הוכיח את גודלו של המבנה שנהרס או איזה חלק ממנו נבנה כדין, דבר שלא איפשר לקבוע את הנזקים המגיעים לו. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח די הצורך את נזקיו, שכן ראיותיו היו חלקיות והסתמכו במידה רבה על הצהרותיו שלו. הבניין היה במצב רעוע והתובע לא ניסה לשפץ או להשתמש בו במשך שנים. גם לחוות דעת המומחה שהציגה התובעת ניתן משקל מוגבל שכן היא התבססה על מידע והנחות לא מדויקות. לבסוף, מצא בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה את אחריות הנתבעים לנזקים. נראה כי נאשם מס' 1 פעל בתום לב ועל פי הוראות אחרים, ואילו נאשם 3 לא נכח במקום בעת ההריסה ולא נתן כל הנחיה. התובע לא הביא כל ראיה לחבותו האישית. לאור האמור, דחה בית המשפט את התביעה, והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.