ע"א 1073/20

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של דירת מגורים לפי חוק מיסוי מקרקעין והאם ניתן להגדיר ככזו דירה המשמשת למגורים אך אינה מותרת על פי דיני התכנון והבניה. ניתוחו המעמיק של לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו ותכליתו מוביל למסקנה כי יש לפרש את הגדרת דירת מגורים כמתייחסת לשימוש חוקי למגורים. הוא מנמק זאת בכך שחוקי המס, כמו כל חקיקה אחרת, שואפים לשמור על שלטון החוק, והכרה בשימוש בלתי חוקי כדירת מגורים סותרת עיקרון זה. עם זאת, השופט כשר מכיר בכך שכלל זה אינו מוחלט ויש לאזן אותו עם תכליותיו הספציפיות של החוק. במקרה זה, מאחר שהשימוש הבלתי חוקי מתייחס ישירות לשימוש למגורים, הכרה בדירה כמגורים תהווה הפרה מהותית של תקנת הציבור. השופט סולברג מסכים עם פרשנותו של השופט כשר, אך מדגיש כי יש לבחון את משקלה של אי החוקיות על פי מרכזיותה ואופיין. עוד היא טוענת כי הסתמכותם של המשיבים על שומות מס קודמות ומשך השימוש הבלתי חוקי (כ-70 שנה) מטים את הכף לקראת מתן הפטור. המשנה לנשיא פוגלמן מסכים עם פרשנותו של השופט כשר לחוק, אך מדגיש את הסתמכותם של המשיבים ואת תקופת השימוש הבלתי חוקי הממושכת כהצדקות לפטור במקרה ספציפי זה. בפסק הדין מוצע כי תוך קבלת עמדתו העקרונית של המערער, יש לדחות את הערעור מבלי לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט.