בד"א 5/23

תקציר

הערעור מתייחס לקובלנה משמעתית שהוגשה נגד עורך דין, שהשמיע דברים בלתי הולמים בבית המשפט במהלך דיון שבו היה צד. עורך הדין הודה כי אמר את הדברים שיוחסו לו, שכללו התקפות אישיות על אופיו וכישוריו של השופט. לטענתו, דבריו הם סוג של ביקורת והגנה עצמית בתגובה להתנהלות פסולה של השופט כלפיו. עם זאת, בית הדין המשמעתי הרשיע אותו בפגיעה בכבוד בית הדין ובפגיעה במקצוע עריכת הדין, על סמך הודאתו. עורך הדין ערער על פסק הדין וטען כי הוא אינו כפוף לכללי האתיקה שכן הוא פועל כנאשם ולא כעורך דין. בנוסף, טען כי דבריו לא נועדו להעליב את השופט אלא להביע כבוד למערכת המשפט, וכי השיהוי בהגשת התלונה והתנהלות בית המשפט קמא עולים כדי עיוות דין. המשיב, המייצג את לשכת עורכי הדין, טען כי פסק הדין היה מוצדק שכן האמירות היו בלתי ראויות בעליל. ערכאת הערעור דחתה את טענות עורך הדין ואישרה את הכרעת הדין. נמצא כי חובתו של עורך דין לנהוג באופן אתי חלה גם כאשר הוא מייצג את עצמו בבית המשפט. בית המשפט דחה גם את הטענה של היעדר כוונה להעליב, שכן הפרשנות הטבעית של האמירות הייתה פוגענית, והסברו של עורך הדין לא הצדיק אותן. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל עוול שנגרם על ידי הלשכה או בית המשפט קמא וראה את עיתוי הגשת התלונה סביר. עברו המשמעתי של עורך הדין, לו למעלה מ-10 הרשעות קודמות, לצד חוסר החרטה שלו, הובילו את בית המשפט למסקנה כי העונש שהוטל, השעיה על תנאי וקנס קטן, היה ראוי ואין להתערב בו. עם זאת, בשל גילו ומצבו הבריאותי של המערער, המליץ בית המשפט על קנס קטן יחסית בסך 1,500 ₪. השופטים הסכימו פה אחד עם החלטה זו ומתחו ביקורת גם על השימוש הבלתי ראוי שעושה עורך הדין במטאפורות של עבירות מין בטיעוניו.