ת"פ 44957-12-14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לביטול כתבי אישום נגד נאשמים בעילה של אכיפה בררנית. השופט משרטט את המסגרת המשפטית להגנה מפני צדק ואת שלוש השאלות שיש לשאול כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית. השאלה הראשונה נוגעת לקבוצת השוויון אליה משתייך התובע, השנייה נוגעת לסדרי העדיפויות של האכיפה בקבוצה, והשלישית עוסקת בנטל הראייתי המוטל על התובע. לאחר מכן מסכם השופט את מעשי הנאשמים כמפורט בכתבי האישום, הכוללים אמירות קשות רבות שפוזרו על פני מספר חודשים. השופט מציין כי ההגנה לא הציגה ראיות למקרים דומים שבהם אנשים לא הועמדו לדין ומוצא כי הרשויות אימצו מדיניות אכיפה עקבית בעבירות דומות, בין אם בוצעו על ידי יהודים ובין אם הן מבוצעות על ידי ערבים. מוזכרים מספר מקרים ספציפיים שבהם הוגשו כתבי אישום נגד אנשים בגין מעשים דומים, והשופט מגיע למסקנה כי לא הוצגו ראיות למקרה שבו המדינה לא חקרה ולא הגישה כתבי אישום בנסיבות דומות לאלה של הנאשמים. יתר על כן, השופט מדגיש כי מקרים קודמים הראו כי יהודים הואשמו בצורות מתונות הרבה יותר של הסתה. בסופו של דבר, השופט מוצא כי הנאשמים לא נתנו מענה הולם לשאלות שנשאלו ולכן דוחה את הבקשה לביטול כתבי האישום. פסק הדין נתמך בראיות ובעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.