דנ"פ 2316/95

תקציר

בפרשת גנימת נ' מדינת ישראל, בית המשפט העליון דן בטוהר מעצרו של נאשם, עימאד ר'נימאת, עד למשפטו בגין גניבת רכב. סוגיות הליבה נסובו סביב השאלה האם גניבת רכב, המתויגת כ"מגפת מדינה", יכולה להצדיק מעצר באופן עצמאי וכיצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משפיע על פרשנות חוקי המעצר הקיימים. בית המשפט קבע כי בעוד שגניבת רכב אינה מצדיקה מעצר במהותה, אופייה הנרחב יכול לסייע בהערכה כוללת של הסיכון הציבורי. חוק היסוד נחשב בעל השפעה על פרשנות מחודשת של חוקים כך שיעניקו עדיפות לזכויות הפרט, אלא אם כן כפיית ביטחון הציבור מצדיקה מעצר. פסק הדין מתח ביקורת על הסתמכות היתר על מעצר תוך הדגשת הצורך בחלופות והדגיש כי אסור שהמעצר יהפוך לשגרה אלא שמור למקרים חריגים שבהם ניכרת סכנה מיידית. דעת הרוב מצאה כי מקרה ספציפי זה מצדיק עילה למעצר בשל עבירות חוזרות ונשנות, אם כי בסופו של דבר החליט בית המשפט העליון כי ניתן לשחרר את ר'נימאת בתנאים מחמירים. החלטה זו מדגישה גישה רבת ניואנסים, המאזנת בין חירות אישית לביטחון חברתי, ועולה בקנה אחד עם עקרונות חוקתיים שמטרתם להגביל את הפיקוח על המדינה מבלי לפגוע בביטחון הציבור.