בר"ע 15310-11-12

תקציר

המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה משום שמדובר בניסיון לבנות שלא כדין מפסק דין קודם ומהווה חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך. עוד נטען, כי פסק הדין בבית משפט השלום אינו יכול להוות מחסום בפני התביעה הנוכחית, שכן הוא לא התייחס לגופן של הטענות וממילא שתי התביעות מבוססות על עילות שונות. לחילופין, התביעה בבית הדין האזורי חורגת מסמכותו של בית משפט השלום. המבקש, לעומת זאת, טוען כי פסק הדין בבית משפט השלום מהווה מעשה של בית המשפט המונע מבית המשפט המחוזי לדון בתביעה. השופט מסכים עם המשיבים בכל הסעיפים. הם מדגישים כי דוקטרינת "מעשה בית המשפט" מחייבת את זהות העילה, דבר הלוקה בחסר במקרה זה, שכן התביעה בבית משפט השלום התבססה על חובותיו של המבקש כבעל מניות וכדירקטור, ואילו התביעה בבית הדין האזורי נוגעת ליחסי עובד-מעביד. זאת ועוד, לבית משפט השלום אין סמכות לדון בענייני עבודה, הנמצאים בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. לפיכך, פסק הדין הקודם אינו יכול להוות מעשה של בית המשפט. עוד מציינת השופטת כי הסכמת המשיבים לדחיית התביעה בבית משפט השלום הותנתה בכך שלא תגרע מתביעותיהם בבית הדין האזורי ועל כן יש לפרש את פסק הדין לאור תנאי זה. לבסוף מציינת השופטת כי טענות ההגנה של המבקש דורשות בירור עובדתי לגופו של עניין, אשר יכול להיקבע רק על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית, והמבקש חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום.