ע"א 214/23

תקציר

בפסק הדין שנבחן התקבל הערעור, וחויב המשיב לשלם למערערים דמי תיווך בשיעור של 1%, בניגוד להחלטתו הראשונית של בית המשפט המחוזי. בית המשפט דן בחובת הטעיה ואי גילוי, והגיע למסקנה כי המערערת הטעתה את המשיב באשר לזהות הרוכש, ובכך אפשרה את ביטולו של הסכם התיווך השני לפי סעיף 15 לחוק החוזים. למרות הביטול, בית המשפט הדגיש את חובת ההשבה ההדדית, המחייבת צדדים להשיב את מה שקיבלו עם ביטול החוזה. בית המשפט הכיר בשירותי התיווך של המערערת, וקבע כי למרות הטעיה, המערערים מילאו תפקיד מכריע במכירת הנכס, וחייבו השבה, כדי למנוע עשיית עושר ולא במשפט של המשיב. כתוצאה מכך, עמלת תיווך של 1% נחשבה סבירה בהתבסס על הסכם קודם שלא נפגם על ידי הטעיה, בהתאם לסטנדרטים טיפוסיים של עסקאות נדל"ן בקנה מידה גדול. יתר על כן, גם עם ההסכם השני שבוטל, ההסכם הראשון התקף הצדיק את דמי התיווך. כך, מוטלת על המשיבה חובה לשלם 1% בתוספת הוצאות וריבית, דבר המחזק את היישום הראוי של עקרונות חוזיים ועקרונות השבה.