רע"פ 4959/23

תקציר

במקרה דנן, השאלה המרכזית הייתה האם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, שלגביה כבר ניתן פסק דין סופי. טענתו היחידה של המערער לערעור התבססה על היעדר סמכותו הנטענת של בית המשפט המחוזי להכריע בכך. החוק, ובפרט סעיף 254ט(א)(1), קובע כי בקשות כאמור יוגשו לבית המשפט האחרון שדן בעניין, שהיה במקרה זה בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, פירש את החקיקה באופן שונה, וסבר כי "הערכאה האחרונה שדנה בעניין" הפנתה לבית המשפט הפרוצדורלי שטיפל בתיק במקור, קרי בית משפט השלום בעכו. עם זאת, פסק הדין הבהיר כי פרשנות זו אינה נכונה ואינה מתיישבת עם לשון החוק, כוונתו והוראות חקיקה דומות. למעשה, המונח "הערכאה האחרונה שדנה בעניין" כלל ערכאות ערעור כמו בית המשפט המחוזי בעת מתן פסקי הדין הסופיים. פסק הדין התייחס גם לחששות מפני מתיחות אפשרית על ערכאת הערעור השומעת עדים וראיות, וחיזק את הטענה כי סוגיות אלה צריכות להיות מטופלות על ידי המחוקק ולא להשפיע על פרשנות שיפוטית. בהחלטה הודגש כי כוונת המחוקק הייתה למנוע עיכובים בביצוע צווי הריסה לבנייה בלתי חוקית, דבר המשקף מטרה רחבה יותר של זירוז הליכי האכיפה. משכך, מאחר שבית המשפט המחוזי נקבע כערכאה המוסמכת בתרחיש זה, נדחה הערעור על יסוד טענת השיפוט. עוד קבע בית המשפט כי גם אם חלו התפתחויות תכנוניות חדשות, מאחר שהפעולות האסורות אינן עולות בקנה אחד עם תכניות השימוש הנוכחיות בקרקע, אין לבית המשפט סמכות לעכב את צו ההריסה. בסופו של דבר, אישרה ערכאת הערעור את ביצוע הצו בהתאם להוראות הדין, ובכך דחתה למעשה את טענות המערער והותירה על כנה את המצב הקיים כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.