ת"א 4742-05-23

תקציר

השופט החליט להיעתר לבקשת ההגנה לדחות את התביעה נגד המשביר בשל התיישנות. השופט קבע כי עילת התביעה הקונקרטית של התובעים נגד המשביר, שפעלה לכאורה להחריג את קוסט מכל מחיר, התגבשה רק כאשר קוסט קרסה ונכנסה להליכי פירוק. השופט קבע כי תקופת ההתיישנות החלה במועד הגשת בקשת הפירוק, שהיה לפני למעלה משבע שנים. עוד קבע השופט כי הגשת בקשה למתן הוראות אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות וכי החריגים המנויים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אינם חלים במקרה זה. לפיכך, התביעה נגד המשביר, שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה, נדחתה. מנגד, החליטה השופטת לדחות את הבקשה לדחות את התביעה נגד שביט ובלומנפלד. לטענת השופטת, התביעה נגדם הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות משום שהעובדות בנות התביעה המזכות את התובעים בסעדים המבוקשים, וידיעת התובעים על עובדות אלה, התרחשו מאוחר יותר מהאירועים הנוגעים להמשביר. בנוסף, קבע השופט כי החריגים לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות עשויים לחול על נאשמים אלה. הקביעה מתי ידעו או היו צריכים התובעים לדעת על עילות התביעה כנגד נתבעים אלה טעונה בירור נוסף ותידון בשלב מאוחר יותר. החלטת השופט התקבלה על בסיס זכות הפנייה של הרשויות לבית המשפט והחריגים החלים לתקופת ההתיישנות. מכיוון שהבקשה זכתה להצלחה חלקית, לא בוצעה הזמנה להוצאות.