עפמ"ק 9749-09-23

תקציר

ערעורו של המערער על הרשעתו בביצוע עבירות חניה לא צלח. השופטים מצאו כי ההרשעה נתמכה בגוף ראיות, לרבות הודאתו של המערער עצמו, והכרעת הדין הושגה על סמך ראיות מספיקות ואף מופרזות. המערערת טענה כי היעדר שילוט נאות והתראה באינטרנט על שימוש במצלמות ניידות לתפיסת עברייני חניה מהווה חובה חוקית. עם זאת, בית המשפט מצא כי מדובר בפגם מינורי ולא בהצדקה להגנה על המערער מפני צדק, מה גם שההרשעה לא התבססה רק על ראיות המצלימות אלא גם על ראיות עצמאיות אחרות. עוד קבעו השופטים כי ההרשעה לא פגעה בשיקומו של המערער וכי לא הוכח כי נגרם לו כל נזק ממנה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בעבירה קלה בלבד שלא תירשם בעברו הפלילי. זאת ועוד, מאחר שטענות המערער להפחתת העונש היו חסרות שחר, והעונש שהוטל היה מידתי ביחס לעבירה, גם הערעור נכשל בעניין זה. לפיכך, דחו השופטים את שני חלקי הערעור ואישרו את הכרעת הדין וגזר הדין המקוריים.