ע"פ 3870/91

תקציר

המערער הואשם בהחזקת רכוש גנוב - תכשיטים ושעון יד - וזוכה בבית משפט השלום אך הורשע בבית המשפט המחוזי. הערעור לבית המשפט העליון התמקד בהרשעה. בית המשפט העליון קבע כי לצורך הכרעת דין באשמה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע כי הנאשם החזיק בחפצים המדוברים, כי היה חשד סביר כי הם נגנבו וכי הנאשם לא הוכיח החזקה כדין. ניתן לבסס חשד סביר באמצעים שונים, כגון נסיבות מחשידות סביב העברת החפצים, אופי הפריטים והתנהגות הנאשם בעת מעצרו. ניתן להשתמש באותן ראיות כדי לקבוע מספר אלמנטים של העבירה. נטל ההוכחה המוטל על הנתבע לפי סעיף 413 אינו מכביד יתר על המידה. במקרה דנן, הסבריה הבלתי עקביים של המערערת באשר למקור התכשיטים והשעון העלו חשד סביר לגבי מקורם ולא הוכיחו החזקה כדין. בעוד שהשעון לא עורר חשד, התכשיט, בהיותו נשי מובהק, נרכש באופן חשוד. הכחשתו של המערער את הצהרתו הראשונית בדבר רכישת הפריטים מעבריין מוכר, יחד עם הסבריו המשתנים ללא הרף, פגעו באמינותו. בית המשפט העליון קיבל את הרשעתו של בית המשפט המחוזי בתכשיט, אך הציע לקבל את הערעור בעניין שעון היד ולהחזיר את הזיכוי מבית משפט השלום. השופט י' בך, והשופטים א' ברק וש' נתניהו הסכימו עם פסק הדין.