עתפ"ב 12501-07-22

תקציר

בתיק הערעור אישר בית המשפט את החלטתו המקורית של בית משפט קמא, ודחה את כל הטענות שהציגו המערערים. המערערים טענו כי יש להפחית את הקנסות שהוטלו עליהם, ובעיקר טענו כי לא יכלו לצפות את האכיפה לפי תיקון 116 עם כניסתם לחצרים. עם זאת, בית המשפט ציין כי האיסור על מעשיהם היה קיים לפני התיקון וכי הם קיבלו מכתב התראה זמן רב לפני הגשת כתב האישום, המבטל כל טענה לאכיפה בלתי צפויה. כמו כן, הם טענו להפחתת הקנסות בשל נסיבות מיוחדות, כגון צמצום השימוש לאורך השנים, הודאה, חיסכון בזמן משפט ותביעה משמעותית מצד רשות מקרקעי ישראל. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות כאלה המצדיקות הפחתת קנס, והדגיש את המשך השימוש הבלתי מורשה של המערערים במקרקעין גם לאחר אזהרות. בנוסף, השוואה לפסקי דין שונים נדחתה כבלתי רלוונטית, וצוין כי הקנס שהוטל על המערער מס' 1 היה מוצדק, שכן הוא היה בעל הקרקע, ללא קשר למי השתמש בקרקע. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא בסיס לשנות את גזר הדין, פסק לטובת השארת הקנסות על כנם ודחיית הערעור.