בש"פ 8874/15

תקציר

הכרעת הדין דנה בהוראות סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, המאפשר לשופט לעצור חשוד לתקופה של עד חמישה ימים, לאחר סיום חקירתו, אם תובע מצהיר כי יוגש נגדו כתב אישום. סעיף זה מהווה גשר בין שלב החקירה לשלב הגשת כתב האישום, ומטרתו להבטיח את המשך מעצרו של החשוד, גם אם הסתיימה החקירה, כדי לאפשר לתובע לעיין בחומר החקירה. לבית המשפט יש סמכות להאריך תקופת מעצר זו, לשחרר את החשוד בערבות או להעמידו במעצר בית. השאלה המרכזית בה נדונה פסק דין זה היא האם השחרור בערבות, לאחר הצהרת תובע, מוגבל לתקופה שלא תעלה על חמישה ימים, כמו במקרה של מעצר בגישור. מסקנתו של בית המשפט היא כי תכליתו של סעיף 17(ד) היא לאפשר את המשך המעצר לתקופה קצרה לאחר החקירה, ובפרט לצורך הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. לפיכך, מגבלת חמשת הימים חלה על מעצר בגישור, ולא על שחרור בערבות, שעליו חלים סעיפים שונים בחוק המעצרים. בפסק הדין מודגש כי גם ללא הצהרת תובע, בית המשפט יכול להורות על שחרור בערבות או במעצר בית. בנוסף, אם הוגשה הצהרת תובע, רשאי בית המשפט לשחרר את החשוד בערבות לפי סעיף 44 לחוק המעצרים, עם או בלי תנאים מגבילים. תקופת השחרור בערבות, לפני הגשת כתב אישום, היא בדרך כלל 180 יום, אותם ניתן להאריך. עם זאת, כאשר ניתנת הצהרת תובע, יש לקצר תקופה זו למספר ימים, לכל היותר. אשר למקרה הספציפי הנדון, החלטת בית המשפט המחוזי להוציא את המערער למעצר בית למשך 60 יום, בעקבות הצהרת תובע, דינה מופרזת. הכרעת הדין מציעה לדחות את הערעור, בהינתן שכתב האישום כבר הוגש, ומעצרו של המערער צריך להיקבע על ידי בית המשפט הרלוונטי. השופטים א' חיות וא' פוגלמן מסכימים עם פסק דין זה.