ת"פ 2045/02

תקציר

בגזר הדין הורשע הנאשם באי קיום צו בית משפט להריסת מבנה בלתי מורשה במושב שדה עוזיה, כמתחייב מסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. למרות צו קודם של בית משפט שחייב הריסה עד 1 בינואר 2002, הבניין נותר עומד על תילו, מה שהוביל להליכים משפטיים נוספים. במהלך דיון שנערך בשנת 2006 התייחס בית המשפט לבקשות התביעה להפסקת שימוש וצווי הריסה, וכן לעונשים משמעותיים, לרבות מאסר בפועל וקנס משמעותי. ההגנה טענה נגד צעדים אלה, תוך שהיא מציינת מקרים דומים וטוענת לאכיפה בררנית. בית המשפט לא מצא עילה מספקת למתן הפסקת שימוש לפי סעיף 239 לחוק, בהתחשב בכך שהבניין הושלם שנים קודם לכן. הכלי לסעד מיידי, על פי הפסיקה, נועד לטפל בהפרות מתמשכות, שלא היו חלות כאן. כמו כן, דחה בית המשפט את בקשת המאשימה להריסה חד צדדית על ידי הרשות המקומית, שכן התנאים לפי סעיף 205 לא התקיימו. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי אי ההריסה המתמשכת מהווה עבירה מתמשכת, ומאפשרת הטלת קנסות יומיים מעבר לתקרה של 26,100 שקל. תוך שהוא מצטט תקדימים המדגישים את הצורך של המדינה לטפל בהפרות תכנון משתוללות, הדגיש בית המשפט את חומרת מעשיו של הנאשם, במיוחד כעבריין חוזר. עם זאת, בשל הסדרי טיעון מקלים קודמים במקרים דומים, נמנע בית המשפט מעונש מאסר. גזר הדין הטיל על 1 בדצמבר 2006 עונש מאסר על תנאי, 120 ימי מאסר על תנאי וקנס של 150,000 ש"ח שישולם בתשלומים, תוך אזהרה מפני אישומים נוספים אם לא יושג היענות. ההחלטה אפשרה הגשת ערעור בתוך 45 יום.