ע"א 9922/02

תקציר

במקרה זה, הצדדים התקשרו בחוזה לשיווק פרסומות רדיו מתוך הנחה כי העסקה לא הייתה חייבת מלכתחילה במס ערך מוסף (מע"מ). החוזה לא ציין מי יישא בעלות המס אם הוא יחול. המערערת, תאגיד סטטוטורי בתחום השידורים, והמשיב, ספק שירותי שיווק, פעלו על פי הנחיה קודמת של רשות המסים כי לא נדרש מע"מ. מצב זה השתנה בשנת 2000 כאשר רשויות המס הבהירו כי המע"מ יחול, אם כי בתחילה רק הקדים ומוגבל לחלק הרווח של המשיב. המשיב ביקש להתאים את נוהלי החשבוניות כך שיכללו חיובי מע"מ, עליהם ערערה המערערת, מתוך אמונה כי מחיר החוזה כולל מע"מ. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לחייב במע"מ בשל סעיף 6 לחוק מס ערך מוסף, המאפשר חיובים כאלה, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם. המערערת טענה כי מסעיף 11(ד) לחוזה, המפרט סיכונים והוצאות, משתמע כי המשיב אחראי להוצאות בלתי צפויות כגון מע"מ. כמו כן, נטען כי חריג סעיף 6 אינו צריך לחול בכל הנוגע לשינויי חקיקה בדיני המס, ולא לשינויים בפרשנות רשות המסים. ערכאת הערעור העדיפה את המערערת, וציינה את העיקרון לפיו בהיעדר תנאי חוזה מפורשים, המחיר כולל מע"מ. כמו כן, שינויים בחוות הדעת של רשות המסים אינם מהווים "הטלת מס" כמשמעותה בסעיף 6. ערכאת הערעור מצאה כי ההסתמכות על אישור מיושן אינה רלוונטית בשל הבדלים משמעותיים בשירותים והאחריות המדגישה לפי דיני החוזים נופלת על נותן השירות בגין שתיקה כלשהי בכל הנוגע לחובות המס. משכך, התהפך פסק הדין, אשר דחה את תביעת המשיב ופסק למערערת שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.