ב"ל 62249-12-20

תקציר

השופטת, קארין ליבר-לוין, קבעה כי התובע לא הצליח להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין העסק הנתבע בתקופה הרלוונטית לתביעתו. התובע טען כי עבד בחברה כמנהל פרויקטים, אך תפקידו ומקום עבודתו התפתחו במהלך המשפט. השופטת מצאה כי גרסתו של התובע לאירועים אינה עקבית, וכי סביר להניח שעבודתו בחברה הסתכמה בסיוע משפחתי ולא במשרה מלאה. כמו כן, קבעה השופטת כי התביעה לא הוגשה בתוך פרק הזמן שהוקצב, וכי הנימוקים שניתנו לשיהוי אינם מספיקים. התובע הצהיר כי בתחילה בחר לפרוע את החוב שלטענתו החברה חייבת לו, אך בהמשך החליט לערער על החוב כאשר הוא הוכפל. השופט לא ראה בכך תירוץ תקף לעיכוב, מה גם שבמכתב הדוחה את תביעתו צוין בבירור המועד האחרון להגשת ערעור. עוד ציינה השופטת כי פעילות החברה לא כללה בדרך כלל עובדים שכירים, וכי עבודתו של התובע התמקדה בפרויקט בחיפה, לו היה מתאים. רוב הראיות שהוצגו התייחסו לפרויקט זה, וחסרו ראיות אובייקטיביות שיתמכו ברעיון שהוא ביצע עבודה לפני תקופה זו. גם מיילים שהוצגו כראיה תמכו ברעיון שעבודתו של התובע מוגבלת לפרויקט חיפה. בנוסף, הצביע השופט על העברת כספים מאמו של התובע אליו, דבר המרמז על ניתוב מכוון של הכנסות בתוך התא המשפחתי, ומטיל ספק נוסף ברעיון של יחסי עובד-מעביד. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ולכן התביעה נדחתה, ללא צו להוצאות, ולשני הצדדים ניתנו 30 יום לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.