ע"פ 4416/20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את שני הערעורים בנוגע לבקשת הסגרה. בערעור הראשון, שהוגש על ידי המערער, נטען כי מועדי המעשים המיוחסים לו לא צוינו די הצורך בתצהירה של אחת מבנותיו, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ההסגרה הראייתית. בית המשפט דחה טענה זו, בנימוק של הקושי המובנה לקבוע מועדים מדויקים לעבירות מין, ובפרט כאלה המבוצעות כלפי קטינים בתוך המשפחה. בבקשת ההסגרה הוצגו די ראיות המצדיקות את המשך החקירה, והיעדר תאריכים מדויקים לא שלל את התשתית הראייתית. בנוסף, נדחתה גם טענתו של המערער בדבר תנאי הכליאה בארצות הברית, שכן הוא לא הביא ראיות התומכות בטענותיו. טענות כי ההסגרה מנוגדת לתקנת הציבור מתקבלות רק במקרים חריגים. הערעור השני, שהוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה, עסק בסוגיית "העבריינות הכפולה", הדורשת כי המעשה בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. בית המשפט קבע כי כל המעשים המיוחסים למערער הם עבירות פליליות הניתנות להסגרה על פי הדין הישראלי, ובכך עונה על דרישת הפליליות הכפולה. אף שחלק מהעבירות שיוחסו למערער בארצות הברית לא תאמו בדיוק את העבירות המקבילות בישראל, הן היו זהות מבחינה רעיונית ונפלו בגדר עבירות המין במשפחה. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי בקשת ההסגרה תקפה. השופט ד' מינץ נתן את פסק הדין, והשופטים א' ברון וא' גרוסקופף הסכימו עם ההחלטה.