תמ"ש 28023-07-19

תקציר

התובעים, ילדיו של המנוח, טענו כי הבית בו הם מתגוררים הוא בבעלות אביהם ולא בבעלות דודתם, הנתבעת, כפי שהיא רשומה ברשות מקרקעי ישראל. הם ביקשו פסק דין הצהרתי הקובע זאת, והנתבע תבע שכנגד דמי פינוי ושימוש. התובעים טענו כי רישום הבית על שם הנתבע היה לטובת המנוח בשל קשייו הכלכליים ומצבו הנפשי הרעוע בעקבות תאונת דרכים. הם הוסיפו כי הנתבע שימש רק כנאמן וכי המנוח התגורר בבית כבעלים, והנתבע מעולם לא טען אחרת. מנגד, הנתבעת טענה כי היא רכשה את הקרקע ובנתה את הבית בעצמה, והמנוחה מעולם לא החזיקה בו. לאחר עיון בראיות ובעדויות, פסק בית המשפט לטובת התובעים. בית המשפט קבע כי התובעים הצליחו להוכיח, במאזן הסתברויות, כי הבית נרכש עבור אביהם וכי רישום הבית על שם הנתבע אינו משקף את המצב האמיתי. בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר גורמים. ראשית, התובעים התגוררו בבית למעלה משני עשורים ללא חוזה שכירות או תשלומים קבועים, והמנוח הוא שביצע את עבודות הגמר והסדיר את היוון הזכויות. שנית, המנוח ניסה להסדיר את רישום הבית על שמו אך לא השלים את התהליך. שלישית, עדויותיהן של שתי דודות, מהנדס ועד ראייה שרכשו דירה מהמנוח, תמכו כולן בטענת התובעים כי המנוח היה הבעלים של הבית. בית המשפט התחשב גם בהודאת הנתבע עצמו בשיחה מוקלטת עם התובעים כי הרישום צריך להיות על שם התובעים. בנוסף, בית המשפט מצא כי הסבריה של הנתבעת בדבר הנסיבות שעמדו מאחורי תצהיר חתום המעביר את זכויותיה בבית אינם מהימנים וסותרים. חוסר יכולתה הכלכלית של הנתבעת לרכוש את הבית בעצמה תמך אף הוא בטענת התובעים. מנגד, חלק מהראיות היטיבו עם הנאשם, לרבות דברי המנוח במהלך הליך הוצאה לפועל וצוואתו, שלא הזכירה את הבית. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין די בראיות אלה כדי לגבור על הראיות האחרות. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי הנתבע החזיק את הבית בנאמנות עבור המנוח ולאחר מכן עבור התובעים כיורשיו של המנוח. תביעות הנתבעת לפינוי ודמי שימוש נדחו. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בתוך 45 יום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.