ע"ע 673-01-19

תקציר

במקרה זה קיבל בית הדין ערעור בעניין פיטוריה של עובדת בהריון, מירב למה, לפי חוק עבודת נשים בישראל. עיקרו של התיק נגע לקביעה האם עזיבתה של מירב את מקום עבודתה הייתה התפטרות או פיטורים בפועל שתוזמרו על ידי מעסיקה בהתנהלות. בית הדין האזורי קבע כי מירב פוטרה בניגוד לסעיף 9 לחוק עבודת נשים, המגן על נשים הרות מפני פיטורים ללא אישור משרד העבודה. ממצא זה התבסס על ראיות שהצביעו על כך שהמעסיקה, ראמה, ניסתה לכפות על מירב לעזוב באמצעות הרעת תנאי עבודתה לאחר שנודע לה על הריונה. ערכאת הערעור הכירה בכך שאין להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר, אלא אם נפלה טעות ברורה, ובכל זאת הערעור התקבל בחלקו. בית המשפט מצא הצדקה להפחית חלק מסכומי הפיצויים, במיוחד בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 9א הנוגע להפחתת שכר. נקבע כי הפחתת שכרה של מירב לא הוכחה די הצורך כדי להצדיק את הפיצוי שנפסק בתחילה. כמו כן, החלת צווי ההרחבה הרלוונטיים על המעסיק נדחתה ובסופו של דבר נדחתה לצד התאמות שכר אחרות, תוך שימת דגש על מנגנוני התגמול הנפרדים במסגרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות. למרות שמצבה של מירב הדגיש התנהלות פיטורים שלא כדין המדגישה אפליה מחמת הריון, הותאמו סעדים כספיים מסוימים, תוך התמקדות בהפרת חוק השוויון ותום לב המעסיק. בסופו של דבר בוטלו תשלומים מסוימים, וסכומי הפיצויים הותאמו כאשר בית המשפט הדגיש את מטרות החקיקה המובהקות ואת הפרשנויות של התפטרות לעומת פיטורים בהקשרים כאלה.