פ"א 80066/04

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לנכס שנרכש על ידי עורך דין ושותפו לשעבר בשנת 1964, ושימש אותם כמשרד עורכי דין. העירייה הגישה נגדם כתב אישום בשנת 1997 בגין שימוש מופרז בנכס, בטענה שהוא נועד למגורים בלבד. עם זאת, המערערים הציגו ראיות לכך שהשימוש בנכס כשטח משרדים הותר על פי תכנית בניין העיר ויש להתירו על סמך הסכמים ושימושים קודמים. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בשנת 2003, ונקבע כי ייעודו של הנכס על פי תכנית הבנייה וההיתר הוא למגורים בלבד. בדרך כלל, תוכנית הבנייה וההיתר יהיו מכריעים במקרים כאלה. עם זאת, בשל הנסיבות המיוחדות, לרבות ההיסטוריה והשימוש בנכס, קבע השופט כי ניתן לראות את השימוש המותר כשימוש דו-תכליתי, מגורים ומשרדים, ובכך התקבל הערעור, וההרשעה בשימוש חורג בוטלה. פסק דין זה משמעותי משום שהוא מוכיח כי במקרים כאלה, הראיות הנסיבתיות והשימוש בפועל במבנה יכולים לגבור על השימוש המיועד בתכנית הבנייה ובהיתר. כמו כן, השופטת מתחה ביקורת על העירייה על עמדותיה הבלתי עקביות בנושא, וציינה כי אין זה רצוי שרשות מקומית תדבר אל האזרחים ב"שני קולות". פסק הדין מדגיש גם את ההשלכות של שיהוי ההליכים המשפטיים, שכן חלוף הזמן עלול לפגוע ביכולתו של הנאשם לנהל משפט הוגן.