עת"א 65207-06-16

תקציר

העותר מרצה עונש מאסר מצטבר של 7.5 שנים בגין שני מקרים נפרדים של נהיגה בחוסר זהירות ובשכרות וגניבת חלקי רכב. זהו מאסרו השני, והוא מבקש שחרור מוקדם באמצעות ועדת שחרורים, לאחר שכבר שוחרר על תנאי בשנת 2007 בגין הרשעה קודמת בשוד. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו, בנימוק של עברו הקודם, אי עמידה בגורמים טיפוליים וסכנה פוטנציאלית לציבור. הוועדה העדיפה את עברו על פני ההמלצות החיוביות של רשויות הטיפול, והצהרת ההשפעה על הקורבן, שלא הייתה מגובה מספיק בראיות. החלטת הוועדה הושפעה גם מכך שהעותר לא שילם פיצויים בהוראת בית המשפט לנפגע. העותרת ערערה לבית המשפט לעניינים מנהליים בטענה כי המועצה התעלמה מהמלצות הטיפול החיוביות ולא הפעילה שיקול דעת ראוי. בית המשפט הכיר בשיקול דעתה של הוועדה בהחלטות השחרור, אך מצא כי שגה במקרה זה בכך שהתייחס באופן חלקי ולא שקל במידה מספקת את גורמי הטיפול וההמלצות החיוביים. בית המשפט הדגיש כי השיקול הדומיננטי צריך להיות השפעת מאמצי הטיפול והשיקום הנוכחיים, ולא ההיסטוריה בעבר. צוין כי העותר עבר טיפול חיובי נרחב, ובית המשפט הסכים כי עברו אינו צריך בהכרח לגרוע מהשינויים החיוביים שביצע. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הוועדה נתנה משקל יתר להצהרת הנפגע והייתה צריכה להתמקד בסכנה העתידית הנשקפת מהעותר, ולא בנזקים שנגרמו לה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית הפיצויים, כאשר העותר התחייב לשלם את יתרת הסכום כתנאי לשחרורו. משנוכח בית המשפט כי החלטת הוועדה אינה סבירה, הורה בית המשפט על דיון מחודש בפני ועדת השחרורים, אשר יקבע את תנאי שחרורו של העותר, תוך התחשבות בתכנית הטיפול ובתשלום הפיצויים לנפגע. ההחלטה התקבלה לטובת העותר, ונמצא כי הדירקטוריון שגה בנימוקיו ובמשקלו שניתן לגורמים שונים.