עב"ל 6574-05-10

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו ויישומו של חוק הבטחת הכנסה והתקנות הנלוות לו, בפרט בכל הנוגע לזכאות ולשיעורי הגמלאות של מי שנישאו למי שאינו תושב ישראל. החוק קובע כי תובעי הגמלה חייבים להיות תושבי ישראל, ובעוד שבדרך כלל מצופה מבני זוג של מוטבים לעמוד באותם תנאי זכאות, תקנה פוטרת דרישה זו אם בן הזוג שאינו תושב מתגורר עם התובע. תקנה נוספת קובעת את שיעור הגמלה לסוג זה של תובעים, הנקבע בשיעור שישולם לשני בני זוג, בניכוי 7.5% מהסכום הבסיסי. המערערים ערערו על ניכוי זה, וטענו כי הוא מביא לקצבאות נמוכות יותר בהשוואה לפרטים באותה קבוצת גיל ועם אותו מספר ילדים, ויוצר אפליה על בסיס לאום, שכן מרבית התובעים הנפגעים משתייכים לאוכלוסייה הערבית. הם טענו כי למוסד האחראי אין סמכות לשלם תגמולים בשיעור נמוך מהקבוע בחוק, כי קיים עיוות מכוון, חוסר תום לב ומדיניות מפלה בקביעת שיעור הגמלה, ודרשו לבטל את הניכוי. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל בסיס משפטי או סביר לתמוך בטענות המערערים. דרישת התושבות לזכויות סוציאליות היא קריטריון מותר, והחקיקה, לרבות התקנות השנויות במחלוקת, תקפה. בית המשפט הכיר בכך שנוצר מצב חריג, אך דחה את הערעורים והדגיש כי המוסד אינו יכול להחליט באופן חד צדדי על תשלום תגמולים בשיעורים שונים מאלה הקבועים בחוק. כמו כן, בית המשפט המליץ להסב את תשומת לב המחוקק לאנומליה והזמין את המוסד לביטוח לאומי לשקול פנייה למחוקק או למחוקק משני לצורך תיקון אפשרי.