סע"ש 19799-12-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעתה של עובדת לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו בעת פרישתה, בהתבסס על הוראה בהסכם העסקתה המשווה את תנאי העסקתה לאלה של עובדי מדינה בתפקידים מקבילים. בית המשפט מכיר בכך שהזכות לפדות ימי מחלה או לקבל פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו היא זכות חוזית, שאינה מחויבת על פי חוק, ומטרתה להרתיע עובדים מלהעמיד פנים של מחלה. השאלה המרכזית היא האם החוזה של העובדת מזכה אותה בפיצוי כזה. בית הדין מפרש את הסכם העבודה על פי סעיף 25 לחוק החוזים, תוך חתירה לברר את כוונת הצדדים בעת ההתקשרות. לשון ההסכם, שאינה מזכירה פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, מעורפלת ומאפשרת את שני הפרשנויות. עם זאת, בהתחשב בהקשר ההיסטורי, בית המשפט שוכנע כי הצדדים לא התכוונו לכלול את הזכות לפדיון ימי מחלה בעת חתימת ההסכם, שכן זכות זו הייתה אז בלעדית לעובדי מדינה בדימוס עם פנסיה תקציבית, והעובד היה מבוטח בפנסיה צוברת. כמו כן, בית הדין בוחן את תניית ההצמדה בהסכם, הקובעת כי תנאי העסקתו של העובד צריכים להיות דומים לאלה של עובדי מדינה בתפקידים דומים. מסקנתה היא כי הוראה זו אינה מחייבת החלה אוטומטית של שינויים עתידיים בתנאי העסקתם של עובדי מדינה. פרשנותה הזהירה של הוראת ההצמדה, בשים לב ללשון ההסכם, לתכליתו ולהתנהלות הצדדים, מביאה את בית המשפט למסקנה כי היא אינה חלה על שינויים הנוגעים לימי מחלה שלא נוצלו. בית הדין מתחשב גם בטענת העובד כי עמית קיבל פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, אך דוחה אותו מחוסר ראיות מספיקות. בנוסף, גם אם תשלום כזה היה מוכח, הוא לא היה מהווה תקדים, בהתחשב בנסיבות ההעסקה השונות של העמית. בסופו של דבר, בית הדין פוסק לטובת הנתבעת, וקובע כי העובדת לא הוכיחה את זכאותה לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו. לפיכך, התביעה נדחית, וכל צד נושא בהוצאות המשפט שלו. לעובד שמורה הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.