ע"א 13/78

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על גובה המזונות שעל אחד מבני הזוג לשלם לשני לאחר גירושיהם. המערערת טענה כי אין להתיר למשיבה לנכות את דמי המזונות המגיעים לה בגין ההטבות שהיא מקבלת מנכותה החלקית. המשיב טען מנגד, כי על בית המשפט להתחשב בקצבת הנכות של המערערת בבואו לחשב את סכום המזונות הראוי. דעת הרוב של שופטי בית המשפט העליון קבעה כי הגמלאות ששולמו למערערת בשל נכותה אכן יכולות להיחשב כהכנסה שהופקה מ"מעשה ידיה", ולפיכך ניתן לקזז אותן כנגד תביעתה למזונות. השופטים שמגר, י' כהן ואשר קבעו כי הגמלאות משולות להכנסה מעבודה, והשופטת בן-פורת קבעה כי יש לסווגן כהכנסה מידיו של המערער. לטענת שופטים אלה, החלטת בית המשפט המחוזי לנכות את שווי ההטבות הללו מהמזונות הייתה ראויה. השאלה המשפטית המרכזית סביב תחולתו של סעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, פילגה את בית המשפט. הסעיף קובע כי בבואו לקבוע את סכום המזונות, רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של המקבל מעבודה, נכסים או כל מקור אחר. השופטים שמגר, אשר ובן-פורת סברו כי יש להחיל סעיף זה באופן אוניברסלי על כל התדיינות משפטית הנוגעת למזונות. השופט שמגר ציין כי השמטת נוסח מסוים מהחוק הסופי, שהיה מגביל את תחולתו, עשויה להיות מחדל מצד הכנסת. השופטת בן-פורת הוסיפה כי פרשנות רחבה של החוק עדיפה על הפיכתו לכמעט חסר תועלת. שופטים אלה טענו כי כוונת המחוקק, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, תומכת בתחולה אוניברסלית של הסעיף. לעומת זאת, השופט ויתקון והשופט י' כהן סברו כי סעיף 2א אינו חל במקרה זה. הם פירשו את הימנעותו של החוק מהכללת הניסוח המגביל האמור ככוונה ברורה שלא להתערב בדין האישי. לשיטתם, יש להגביל את תחולת הסעיף רק לקיזוז הפירות שהופקו מנכסי בן הזוג. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וסכום המזונות נקבע על 1,300 לירות ישראליות לחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן, המשקף את החלטת בית המשפט להתחשב בקצבת הנכות של המערער.