ת"א 74222-12-20

תקציר

עיריית ירושלים תבעה את מר חמיס בגין אי תשלום ארנונה על שני נכסים שבבעלותו. מר חמיס טען כי הנכסים אינם ראויים למגורים בשל בעיות ביוב קשות ולכן יש לפטור אותו מתשלום מסים עבורם. עוד טען כי העירייה ידעה על מצב הנכסים וכי חובו התיישן. בית המשפט בחן את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. נקבע כי מר חמיס לא מסר לעירייה הודעה במועד על אי כדאיות המגורים של הנכסים, דבר שהיה תנאי הכרחי לזכאות לפטור. יתר על כן, מר ח'מיס לא הציג ראיות מספיקות, כגון חוות דעת מומחה או עדות של רשות הביוב באל-בירה, כדי להוכיח את טענתו כי נגרם נזק כבד לנכסים. נהפוך הוא, דו"ח חוקר העירייה וצילומים הראו כי בנכסים היו חיבורי חשמל ומים. בנוסף, בית המשפט מצא כי מר חמיס הציג מצג שווא לגבי החזקתו בנכסים, דבר שהשפיע על תקופת ההתיישנות. העירייה, בהיותה נושה שלא מרצונה, הסתמכה על ההודעות שקיבלה ממשלמי המסים. לפיכך, נדחתה הטענה כי החוב התיישן בשל חוסר תום לב פרוצדורלי. בסופו של דבר פסק השופט לטובת עיריית ירושלים. מר חמיס חויב לשלם 164,472.51 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט והוצאות בסך כולל של 20,000 ₪. עוד הודגש בהחלטה כי סמכותו של בית המשפט בעניינים אלה מוגבלת למקרים נדירים בעלי חשיבות ציבורית מובהקת, וטענותיו של מר חמיס אינן נופלות לקטגוריה זו.