ע"א 2352/21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך עבודה על סיווג קצבה מיוחדת המשולמת לעובד שנפטר בעקבות פגיעה. הקצבה המדוברת נועדה לכסות את צרכיו התפקודיים והשיקומיים של העובד והיא נצרכת מעצם תכליתה. עם פטירת העובד טענו עזבונו והתלויים בו כי יש לראות בקצבה המיוחדת הכנסה אבודה ולהתחשב בה בעת חישוב הפסדי השכר, מה גם שהמנוח לא ניצל בפועל את הקצבה לצרכיו וחסך אותה. עם זאת, בית הדין קבע כי הקצבה המיוחדת אינה דומה להכנסה או תחליף שכר, אלא לשיפוי שנועד לכסות את הוצאותיו של העובד. הוא לא נועד להישמר אלא להיות מבוזבז על צרכיו של המקבל. לפיכך, הקצבה נפסקת עם מותו של מקבל הקצבה, וכל הכספים שלא נוצלו אינם מהווים הפסדי שכר. כמו כן, תכליתה של הקצבה שונה מזו של קצבת זקנה או קצבת נכות, שכן היא מכוונת לטיפול אישי ולתפקוד יומיומי ולא משמשת תחליף לשכר. פסק הדין מתייחס גם לחובת ההודעה על כל שינוי במצבו של מקבל הקצבה העלול להשפיע על הקצבה ומזהיר מפני השוואת הקצבה המיוחדת להכנסות לא מדווחות. ככלל, נדחתה העתירה לכלול את הקצבה המיוחדת בחישובי השכר, וכך גם התלונה שהוגשה לאחר מכן בעניין גמול בני זוג. בהתחשב בנסיבות המורכבות, בחר בית המשפט שלא להמחות הוצאות למי מהצדדים.