ע"א 524/87

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהכריז על המשיב כיורשו של המנוח. המנוח והמשיב התגרשו אך לכאורה חזרו לחיות יחד עד לפטירת המנוח בשנת 1985. המערער טען כי לא חזרו לחיות יחד והציג ראיות לכאורה לכך, שלא התקבלו על ידי בתי המשפט. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על פסיקה קודמת של בית הדין הרבני לפיה המשיב חייב להתגרש מהמנוח. בהסתמך על קביעה זו הכריז בית המשפט המחוזי על המשיב כיורש לפי סעיף 11 לחוק הירושה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי וציין כי המערער לא הציג כל ראיה לסתור את פסיקת בית הדין הרבני וכי מסקנות שני בתי המשפט מוצדקות. עוד הדגיש בית המשפט העליון כי זכויות על פי הדין הדתי אינן בהכרח תואמות לזכויות ירושה על פי הדין הישראלי. מאחר שהמשיבה נחשבה נשואה למנוח על פי החלטת בית הדין הרבני, קבע בית המשפט העליון כי סעיף 11 לחוק הירושה חל במקרה זה. הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות המשיב.