ע"א 4809/91

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בתביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הנוגעות למקרקעין שנפגעו מתוכניות ייעוד. המשיב מס' 1 הגיש תביעה לפיצויים לאחר שתכנית משנת 1974 (תכנית 1718) הפחיתה את ערך הקרקע שלו על ידי ייעודה לשטח ציבורי פתוח ולכבישים, תוך ביטול השימוש התעשייתי בה. עם זאת, הוועדה המקומית לא התייחסה לתביעתו במשך למעלה משלוש עשרה שנים, אלא רק דחתה אותה, החלטה שאושרה מאוחר יותר על ידי הוועדה המחוזית. הליכים מקבילים התעוררו כאשר תכנית משנת 1991 (תכנית 3727) הקצתה מחדש את הקרקע למגורים ולצורכי ציבור, מה שעורר תהיות האם הדבר מבטל את הפגיעה הראשונית. בית המשפט העליון קבע כי פיצוי בגין נזקי רכוש לפי סעיף 197 אינו עניין נזיקי או חוזי בלבד, אלא מהווה תשלום כדין בגין פגיעה מותרת ברכוש השלטוני. זה כולל וידוא שהרשויות שוקלות כראוי את השפעות התוכנית לפני אישורן, תוך התחשבות בחובות פיצוי פוטנציאליות. בית המשפט קבע כי כאשר תכנית עוקבת מבטלת או מצמצמת את הפגיעה שנגרמה על ידי תכנית קודמת, הפיצוי צריך לשקף את המציאות של המצב; לפיכך, אם השפעות הפגיעה המקוריות מתבטלות או מופחתות על ידי שינויים מאוחרים יותר, הזכות לפיצוי מותאמת באופן דומה. עם זאת, אם הנזק של התוכנית הראשונה מומש (למשל, מכירה או ניצול במהלך המרווח), השפעותיה אינן נשללות על ידי תוכניות מאוחרות יותר. בית המשפט מתח ביקורת על השיהוי הממושך בטיפול בתביעת הפיצויים, וציין כי יש להעריך את הפיצוי מתחילת הנזק, אלא אם כן התוכניות הבאות יתקנו באופן מלא השפעות קודמות. כאשר עיכובים תכנוניים יוצרים חוסר יכולת לנצל את הקרקע, הצד הנפגע עשוי להיות זכאי לתמורה בגין פיצויים אחרים הקשורים לעיכובים אלה. לפיכך הועבר התיק לבחינה מחודשת של נזקים אפשריים שנגרמו לו במהלך השיהוי הממושך בין שתי התכניות.