ע"א 543/89

תקציר

בפרשת תקנות ההוצאה לפועל, תשל"ט-1979, בחן בית המשפט העליון את תוקפה של משכנתא ואת טענת הדיירות המוגנת. המערערת מס' 1, הוצאת אנציקלופדיה חברה להוצאה לאור בע"מ, וגופים קשורים משכנו נכסים לבנק לאומי לישראל תמורת אשראי. בעקבות אי פירעון חובות, הובילו הליכי ההוצאה לפועל למכירת הנכסים המשועבדים. חרף הסדר חוב שהושג במסגרת הליכי פירוק, טענו המערערים כי הבנק ויתר על זכויותיו בדירה המשועבדת על ידי המערערת מס' 2, פלאי בע"מ, בה התגורר המערער מס' 3, אלכסנדר פלאי. הבנק ביקש לפנות את פלאי לצורך מימוש המשכנתא, מה שגרם למערערים לטעון כי פלאי היא דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. בית המשפט העליון לא מצא ראיות לוויתור מצד הבנק והגיע למסקנה כי תנאי הפשרה אינם כוללים את המשכנתא על הדירה. בנוסף, למרות טענותיו של פלאי, בית המשפט קבע כי הוא אינו יכול לטעון לדיירות מוגנת. בית המשפט הרים את מסך התאגיד, קשר בין מצגיו של פלאי מטעם פלאי בע"מ לבין טענותיו האישיות, ומנע ממנו לטעון לזכויות כנגד הסכם המשכנתא. בית המשפט קבע, כי הצהרת הבעלות של פלאי בע"מ ללא זכויות צד ג' בשטר המשכנתא כובלת את פלאי כאדם פרטי, בנימוק של מצג שווא. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי המערערים אחראים להוצאות המשפט של המשיב. השופט שמגד הדגיש את שחיקת הנפרדות התאגידית במקרים ספציפיים של מצג שווא ומרמה. יתר על כן, בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלות רחבות יותר של זכויות הדייר במסגרת המשכנתא, שכן זכויות הדיירות המוגנת לא נקבעו במקרה זה. ההחלטה מדגישה את ההשלכות הקשות יותר כאשר אנשי תאגידים מנסים לסתור את המצג של החברות שלהם.