תמ"ש 58998-02-21

תקציר

התובע והנתבע הינם אחים אשר ירשו נכס מהוריהם. התובעת תבעה את הנתבע לפנותה מהנכס, בו התגוררה האחרונה מבלי לשלם דמי שכירות. הטענות העיקריות שהציגה ההגנה היו כי לנתבעת זכויות בנכס בירושה מאביה, כי התביעה חסומה על פי חוק, וכי קיים הסכם פנים-משפחתי המאפשר לנתבעת להתגורר בנכס באופן קבוע. השופט פסק לטובת התובע. הקביעה התקבלה על סמך מספר גורמים. ראשית, טענת הנתבעת לזכויות בנכס מכוח צוואת אביה נדחתה, שכן כבר נקבע בפסק דין קודם כי הזכויות בנכס הועברו לאם עם פטירת האב, והנתבעת מנועה מלהעלות טענה זו שוב. שנית, התביעה לא התיישנה משום שעילת התביעה של התובע כנגד הנתבע התגבשה רק לאחר מות האם, עת הוכרז התובע כזוכה בצו קיום הצוואה. זכויות הסמכות במקרקעין היו ניתנות להעברה, לרבות באמצעות ירושה או צוואה, וצוואת האם, אשר הורישה את הנכס לתובע, לא סתרה את הוראות ההסכם המשולש הרלוונטי או חוק הירושה. זאת ועוד, הנתבעת לא הצליחה להוכיח קיומו של הסכם פנים-משפחתי המקנה לה זכות לאכלוס קבע. הרשות שניתנה על ידי ההורים לילדיהם להשתמש בנכס הייתה ניתנת לביטול בכל עת ולא היוותה חוזה מחייב. עצם הסמכות שהוענקה לנתבע על ידי האב נשללה על ידי התובע – בעל הזכויות הנוכחי – עם דרישת פינוי הנתבע. לפיכך, התובע היה רשאי לדרוש את פינוי הנתבע מהנכס מבלי לשלם כל פיצוי, למעט ההשקעות שבוצעו במקרקעין, שגם הנתבע לא הצליח להוכיח. לבסוף, קבע בית המשפט כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש בסך 64,000 ₪ בגין התקופה בה שהתה בנכס ללא רשות, מפברואר 2021 ועד מאי 2022, והוצאות נוספות בסך 20,000 ₪ לתובע. הנתבע חויב לפנות את המקום בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.