דנג"צ 7260/02

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה לדיון חוזר בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, שהורתה לכמה עיריות ישראליות להתקין שלטים בערבית בכל הרחובות, כולל בשכונות יהודיות. העותרים, שכללו מספר עיריות בראשות עיריית רמלה, טענו כי יש להוסיף ולדון בפסק הדין בשל השלכותיו הכלל-ארציות, מעמדה הלא ברור של השפה הערבית בישראל ואופי ההסדר בדבר שילוט עירוני בשפה הערבית. הם גם רצו הבהרות לגבי הזכויות הקיבוציות של הערבים בישראל. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי פסק הדין הקודם התמקד בשאלה ספציפית ולא קבע כלל מעבר לה. דעת הרוב, המבוססת על מאזן תכליות, ודעת המיעוט, שצידדה בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, היו שונות בנימוקיהן, והותירו את פסק הדין פתוח לפרשנות. היעדר כלל ברור והרגישות הפוליטית של הנושא היו סיבות מרכזיות לפיטורים. פסק הדין לא קבע את מעמדן של זכויות ערביות או קולקטיביות, ורוב השאלות שהועלו נותרו ללא מענה. המשיבים 1 ו-2, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, התנגדו לעתירה בטענה כי פסק הדין מהווה יישום פשוט של עקרון הפרשנות התכליתית. גם דחיית העתירה הייתה מוצדקת, שכן העותרים לא מיצו את כל הדרכים הפוליטיות.