ע"א 2877/92

תקציר

המערערת הגישה תביעה בה ביקשה להצהיר על בטלותה של עסקת מקרקעין בבית המשפט המחוזי. המשיבים ביקשו כי המערערת תעמיד ערבויות כספיות לכיסוי הוצאות משפט אפשריות במקרה של דחיית התביעה, כמפורט בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. משנקבע כי הערבויות הראשוניות של המערערת אינן מספיקות, התיר בית המשפט הגשת תצהירים נוספים המעידים על יכולותיהם הכספיות של הערבים. למרות התצהירים המעידים על נכסים משמעותיים וכספים נזילים, בית המשפט מצא ערבויות אלה בלתי מספקות והחליט לדחות את התביעה. בערעור הדגיש בית המשפט העליון כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק, אך אין להגביל שלא לצורך את הגישה לצדק. בית המשפט ציין כי אין לפסול תצהירים בשל ליקויים פרוצדורליים מינוריים, במיוחד אם אין ראיות חלופיות הסותרות אותם. בית המשפט מצא כי ערבויות המערערת תואמות באופן שטחי אך פגומות בפירוט הסכומים המדויקים. בית המשפט העליון מתח ביקורת על החלטת הערכאה הנמוכה יותר לפסול את התצהירים ללא בדיקת עובדות יסודית או חקירה נגדית והורה לשקול מחדש את התיק כדי להעריך כראוי את הערבויות שהוצעו. היא הסכימה עם המערערת כי ההחלטה לעצור את התיק במקום לבטלו, אינה עולה בקנה אחד עם הכללים הפרוצדורליים, נעתר לערעור ופסק למערער הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.