עמ"נ 37149-12-16

תקציר

פסק הדין דן בשיקול דעתו של שר הפנים במתן מעמד בישראל לאזרחים זרים, ובזכותם של אזרחים ישראלים להקים משפחה יחד עם בני זוגם הזרים בישראל. היא מדגישה כי הזכות לחיי משפחה שמורה לנישואין ישרים, ולא לאלה שכל מטרתם היא לקבל מעמד. במקרה זה, נטל ההוכחה מוטל על בני הזוג להוכיח את כנות הקשר ביניהם. בית המשפט מכיר בכך שבעוד שהמשיב זכאי לבחון את כנות הקשר, ההצדקה להארכת ההליך המדורג צריכה להיות סבירה ומידתית. פסק הדין ממשיך ובוחן את הראיות שהוצגו ומגיע למסקנה כי ספקותיו של המשיב באשר לכנות מערכת היחסים בין המערערים מוצדקים. היא מדגישה סתירות בגרסאות המערערים לאירועים, לרבות הסדרי השינה ומצבם הכלכלי, וכן את הצהרתה המפורשת של המערערת כי לא קיימה יחסי אישות עם בעלה למעלה משנה. בית המשפט מקבל זאת כראיה מנהלית לכך שבני הזוג אינם חולקים קשר נישואין כן ואמיתי. זאת ועוד, בית המשפט מציין כי הזמן הרב שחלף מאז ההחלטה הראשונית בשנת 2010 נובע מבדיקה מעמיקה של המשיב את טיב היחסים ואת בקשות המערערים עצמם לדחיות וערעורים. היא מדגישה, כי הערעור על בקשת המערערת לקבלת אזרחות ישראלית לפי סעיף 7 לחוק האזרחות נכשל בשל היעדר ראיות לקשר נישואין אמיתי. משכך, הערעור נדחה, והמערער מתבקש לעזוב את ישראל עד ליום 1.7.2017. בית המשפט מחליט שלא להטיל על המערערים הוצאות נוספות ומורה על החזרת פיקדונם.