דנג"צ 4191/97

תקציר

בפסק דין תקדימי, ביטל בית המשפט העליון סעיף בהסכמים הקיבוציים של חברת התעופה אל על, שקבע את גיל הפרישה לדיילים על 60, ואילו עובדי הקרקע פרשו בגיל 65, בנימוק שמדובר באפליה על רקע גיל המנוגדת לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה המתוקן. בית הדין דחה את טענת אל על כי תפקידי הדיילים מחייבים בני נוער וכושר גופני, וקבע כי קריטריונים אלה מפלים והדגיש את הצורך בשוויון בין העובדים. השופטים ציינו כי החוק אינו מגדיר במפורש "אפליה", דבר המחייב פרשנות התואמת את כוונת המחוקק וקובעת עקרונות משפטיים של שוויון. בית המשפט הכיר ביתרונות העסקיים הפוטנציאליים להם טענה אל על מהעסקת עובדים בעלי מראה צעיר יותר, אך טען כי פרקטיקות אלה מנציחות סטריאוטיפים ואינן מהוות עילה לאפליה חוקית. בית המשפט הוסיף ופירט כי בעוד הערכה פרטנית עשויה להצדיק יחס דיפרנציאלי, היא אינה ישימה כאן. ההחלטה כללה דיונים מורכבים על תקנת הציבור, עם דעות שיפוטיות שונות בשאלה האם הסעיף היה בטל לפני התיקון לחוק בשנת 1995. השופט ברק, שנתמך בדעת רוב, טען כי הפליה מחמת גיל פגעה בתקנת הציבור עוד לפני שינוי החקיקה, והתנגד לעמדתו של השופט זמיר כי ההתפתחות ההיסטורית לא ממסגרת את הסעיף כמנוגד לנורמות הציבוריות באותה עת. בית המשפט הדגיש כי חוזים פרטיים, ובמיוחד הסכמים קיבוציים בעלי השפעות חברתיות רחבות יותר, חייבים לעלות בקנה אחד עם ערכי ליבה משפטיים כמו שוויון, ובכך לגבור על אוטונומיה חוזית טהורה. בעקבות זאת, פסק הדין קבע שוויון בגיל הפרישה לכלל עובדי אל על והורה לחברה לפצות את הדיילים שנפגעו, ובכך סימן צעד משמעותי באכיפת חוקים נגד אפליה במסגרת נוהלי העסקה.