ע"פ 192/56

תקציר

ערעורו של דוד יהודאי על הרשעתו בהתעללות מינית בקטינה לפי סעיף 152(1)(ג) לפקודת חוק העונשין, 1936 התקבל. הראיה העיקרית הייתה עדותה של הקורבן, שהוצגה באמצעות חוקר נוער, מאחר שהנפגעת לא יכלה להופיע בבית המשפט בשל השמתה במוסד שיקומי. עדותו של החוקר, שהשופט קיבל כראיה לגיטימית, יחד עם עדותו של המערער עצמו, היוו את הבסיס להרשעה בבית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי עדותה של הילדה, בשילוב עם הכחשת המערער, אינה מהווה עילה מספקת להרשעה כשלעצמה, ללא כל ראיה תומכת נוספת. בעוד השופט הסתמך על שתיקתו של המערער על האשמת המשטרה, בית המשפט מזהיר מפני הגזמה במשמעותה של שתיקה זו. זאת ועוד, גם עדותו של קצין משטרה בדבר שיחה סתמית עם המערער לא נחשבה לראיה של ממש. עם זאת, יש די ראיות כדי להרשיע את המערער בסיוע לג'ורג' קריאף בביצוע מעשה מגונה בקורבן, שהיה מתחת לגיל 16, כפי שהודה המערער עצמו. לפיכך, ההרשעה לפי סעיף 152(1)(ג) מתבטלת, והמערער זוכה מאשמה זו. תחת זאת, הוא מורשע בעבירה על סעיפים 159 ו-23 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידון לתשעה חודשי מאסר החל מיום מעצרו.