ד"מ 2355-09-21

תקציר

התובעת טענה כי קיימים לה יחסי עובד-מעביד עם הנתבעת ולכן יש לתגמל אותה בהתאם בגין העבודה שביצעה עבור הנתבעת. בטענת התובעת היא עבדה מסוף ספטמבר עד אמצע אוקטובר 2015 וכי תקופה זו הייתה משוערת. התובעת לא זכרה את פרטי ההסדר שלה עם הנתבע, בטענה שהוא מעורפל ומבוסס על זיכרונות של אירועים שהתרחשו שבע שנים קודם לכן. היא לא הצליחה לכמת את טענתה בדיון הראשון וציינה כי אין לה תיעוד של ההעסקה לכאורה, שכן כל הודעות הוואטסאפ בטלפון שלה נמחקו. הנתבעת הכחישה את קיומם של יחסים חוזיים כלשהם עם התובעת והצהירה כי התובעת מעולם לא הייתה עובדת שלה. הנתבע טען כי התובע ביקר במקום פעם אחת ומתוך סקרנות ערך לו סיור במקום. הנתבעת הדגישה כי לא העסיקה איש לטיפולי פנים וכי התובעת לא יכלה לבצע טיפולים כאלה מאחר ולא הייתה מוסמכת. בית הדין פסק לטובת הנתבעת, וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות ליחסי עובד-מעביד. התובעת לא הציגה לוח זמנים ברור, חובות עבודה או סיכום כספי של העסקתה לכאורה. יתר על כן, מדבריה של התובעת עצמה עולה כי לא היה קשר כזה, וטענתה התבססה על הנחות והשערות. בית הדין הזכיר גם את השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה – כשש שנים לאחר תקופת העבודה הנטענת – אשר העמיד את התובעת בעמדת נחיתות בשל הנטל הראייתי שהציבה. בנוסף, יסודות תביעת לשון הרע נדחו מחוסר סמכות, שכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. התובעת חויבה לשאת בהוצאות עדיה והוצאות הנתבע, בסך 3,000 ₪, בשל אופייה הבלתי מבוסס של התביעה וריבוי הבקשות וההודעות שהגישה התובעת.