ע"א 5950/12

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר הורה למערערים לשלם יתרות חובה בסך של כ-7.5 מיליון ש"ח שנצברו בחשבונותיהם. המערערים ניהלו חשבונות פרטיים בבנק וכן עירבו לחובות של מספר חברות שהחזיקו גם חשבונות בבנק. בעקבות חדלות פירעון נחתם בינואר 2004 הסכם, המתווה לוח פירעון למערערים ולחברות. ההסכם כלל סעיף זקיפה המפרט כיצד יחולקו התשלומים. לאחר תשלומים חלקיים של המערערים, העביר הבנק חלק מהכספים לפירעון חובות החברות. המערערים טענו כי הבנק לא היה רשאי לעשות כן וכי ההעברות יצרו את יתרות החוב בחשבונותיהם הפרטיים. עוד טענו כי טענת הבנק התבססה על העברות אלה וכי מאחר שהן טעו, יש לדחות את התביעה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הבנק ופירש את תניית הזקיפה כמאפשרת לבנק לחלק תשלומים לחשבונות התאגיד המובטחים על ידי המערערים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טעותו של הבנק בהעברת כספים לחשבון של חברה שאינה מובטחת על ידי המערערים אינה יכולה להיטיב עם המערערים, שכן האינטרסים שלהם לא נפגעו. בערעור שהגישו המערערים לבית המשפט העליון נטען כי פרשנות סעיף הזקיפה צריכה להיות לטובתם וכי יש לדחות את תביעת הבנק בשל ההעברות השגויות. עם זאת, שופטת בית המשפט העליון חיות דחתה את הערעור, והסכימה עם פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי הבנק רשאי לחלק את התשלומים כפי שעשה וכי המערערים אינם יכולים ליהנות מטעותו של הבנק, מה גם שהוא לא גרם להם כל נזק. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם לבנק שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.