תלה"מ 34345-02-22

תקציר

ההחלטה שלפנינו מתייחסת לבקשה לסעד ביניים בתיק המזונות וצרכי הקטינים, בפרט בכל הנוגע לשימוש משותף ברכב. השופטת פותחת בהדגשה כי הבקשה אינה מקרה "רכושי" אלא סובבת סביב צרכי הקטינים, אשר עשויים לחייב מתן אמצעי ניידות. בהכירו בכך שהבקשה הנוכחית מבקשת פתרון זמני ואינה מתייחסת לחלוקת הרכוש הקבועה, מקבל השופט את טענת המשיב כי הרכב כבר נמכר ומדגיש כי החלטה זו לא תשפיע על הכרעה עתידית בשאלות רכושיות. במרכז הדיון עומדת סוגיית רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי שעל פי הפסיקה היא הצהרתית ואינה מעידה בהכרח על בעלות בפועל. השופט דן בהרחבה בתקדימים הנוגעים למשמעות המשפטית של הרישום ומגיע למסקנה כי למרות שהרישום הוא הצהרתי בדרך כלל, יש לו משקל רב יותר בנסיבות מסוימות, במיוחד במערכות יחסים מחוץ לצדדים המיידיים המעורבים. בהקשר של המקרה הנוכחי, השופטת מקבלת את טענת המשיב כי הרכב נמכר והרישום הושלם על שם צד שלישי. זה, בשילוב עם מכירה והעברה של תמורה, אומר כי הרכב לא ניתן להחזיר פיזית. כתוצאה מכך, השופט מחליט כי סעד זמני של שימוש משותף אינו ישים עוד. החלטת השופט מתקבלת מבלי לפגוע בבירור העתידי של הסעד העיקרי המבוקש, הנוגע לצרכי הקטינים, לרבות הצורך בניידות, ולקביעת ערכם. עוד מבהירה השופטת כי ההחלטה אינה קובעת קביעות עובדתיות כלשהן בשאלות הרכושיות שבמחלוקת בין הצדדים. לבסוף, הבקשה להשבת הרכב והמשך השימוש המשותף בו נדחית, ושני הצדדים פטורים מתשלום הוצאות, בהתחשב בנסיבות.