ת"א 21693-09-09

תקציר

בנק נתן הלוואה לקונה לרכישת נכס ממוכר, אשר היה מובטח על ידי משכון רשום על הנכס. המוכר ועורך הדין שטיפל בעסקה חתמו גם על התחייבות לרשום הערת אזהרה ומשכנתא לטובת הבנק. אלא שבהמשך נמכר הנכס לצד שלישי, והבנק גילה כי המשכנתא והערת האזהרה מעולם לא נרשמו. מאחר שהקונה פרע את ההלוואה, הגיש הבנק תביעה להשבת החוב מהמוכר, הקונה ועורך הדין. בית המשפט מצא כי המוכר ועורך הדין הפרו את התחייבויותיהם כלפי הבנק, אך גם הטיל על הבנק אחריות חלקית לכך שלא פעל לאכיפת רישום המשכנתא. באופן ספציפי, הבנק לא פעל בשקידה ובתום לב בכך שלא יצר קשר עם הצדדים המעורבים במשך תקופה של 11 שנים כדי להבטיח את רישום המשכנתא. כמו כן, נדחתה טענת הבנק כי טעות בזיהוי הנכס הובילה לאי רישום המשכון, שכן פרטי הזיהוי של הנכס השתנו מאז מתן ההלוואה. גם טענת הבנק כי שחרר את כספי ההלוואה לפני רישום המשכון נדחתה, שכן המשכון נרשם תוך חודש ממועד פירעון ההלוואה. בית המשפט הטיל על הבנק 35% אשם תורם והורה למוכר ולעורך הדין, יחד עם הקונה, לשלם לבנק את 65% הנותרים מהחוב, ביחד ולחוד. בנוסף, הודעת צד ג' של המוכר נגד הקונה ועורך הדין התקבלה, ואילו הודעת עורך הדין נגד בנק צד ג' נדחתה. ההחלטה גם חייבה תשלומים שונים עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.