ע"א 528/89

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון הוא כדלקמן: ראשית, מצא בית המשפט כי טענת המערערת כי המשיבים לא שילמו את מלוא מחיר הרכישה של הדירה אינה ראויה. עם זאת, בשל הסכום הקטן שנותר ואי פירוט הסכום שטרם נפרע, קבע בית המשפט כי סירובה של המערערת למסור את החזקה בדירה לאחר חודש יולי 1985 מהווה חוסר תום לב. ניכוי יתרת הסכום מהפיצויים המגיעים למשיבים על ידי בית משפט קמא היה מוצדק. שנית, בית המשפט העליון הסכים עם פרשנותו של בית משפט קמא לחוזה ולחוזה הנוסף בעניין מס ערך מוסף. המס שתק בחוזה הנוסף, ולכן הוא נכלל במחיר כפי שהיה בחוזה המקורי. שלישית, בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור בעניין הפיצויים בגין איחור במסירת הדירה. למשיבים נפסקו 3,900 דולר בגין האיחור עד ליום 30.6.86, כמפורט בתביעתם. המשיבים יכלו לתבוע את השיהוי מעבר למועד זה, שכן הוא לא נכלל בתביעתם הראשונית. קביעתו של בית משפט קמא בדבר שיעורי רווח סבירים לדיירים מוגנים מושכרים, המשמשת לקביעת נזקים, לא הייתה מספקת, שכן היא לא היוותה תחליף לראיות ממשיות לנזק. רביעית, בית המשפט העליון אישר את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין ליקויי הבנייה בדירה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי המשיבים לא ביקשו חזקה בדירה בתביעתם. הנושא נדון די הצורך במהלך המשפט, וראיות נוספות הראו כי הדירה נמסרה למשיבים לאחר פסק הדין על פי הסכם בין הצדדים. המשיבים זכאים להוצאות התביעה מהמערערת, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪.