ת"א 20904-06-21

תקציר

בית המשפט החליט להיעתר לבקשת הנתבעת לסילוק תביעת התובע על הסף מחמת התיישנות. השופט מציין כי מדובר בצעד דרסטי, כלומר התובע לא יוכל להציג את טענותיו בפני בית המשפט. עם זאת, לאחר ששקל את הטענות ובחן את הוראות הדין הרלוונטיות, השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה. התובע טען כי עילת התביעה קמה בשנת 2015, כאשר הנתבעים הודו בזכותם לסלול כביש באמצעות הגשת בקשה לוועדה לתכנון ובניה לקבלת היתר. אך השופטת חולקת על כך, ומקבלת את עמדת הנתבעת כי עילת התביעה קמה עוד קודם לכן, בשנת 2003, כאשר התובעת קיבלה תשובה מהוועדה המקומית לתכנון ובניה בדבר שלילת היתר האכלוס שלה. יתר על כן, השופט מדגיש כי הודאת הנתבע בזכות מסוימת, כמשמעותה בחוק ההתיישנות, נוגעת לזכות הרעיונית הראשונית ולא לסעד נגזרת ספציפי. במקרה זה, אין כל אינדיקציה להודאה בהפרה או הפרה מצד הנתבע אשר תקים זכות קונקרטית לתובע פיצויים. לפיכך, התביעה נדחית על יסוד תקופת ההתיישנות. בנוסף, מציינת השופטת כי גם אם נשקלו לגופה של התביעה, נראה כי חלק ניכר מהנזקים הנתבעים אינם קשורים למעשיו של הנתבע. השופטת מדגישה כי תכנון וביצוע לקויים של בניית הבית של התובעת, כמו גם הזנחה באחזקת הבית, אינם עניינים שניתן להטיל על הנתבע אחריות לגביהם. אשר על כן, תביעת התובע נדחית במלואה. כמו כן חויב התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעת, בסך 15,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין בפניהם.