ת"א 4201-04-23

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק תאונות דרכים, והאם היא כוללת את התאונה שאירעה לתובע בעת שניסה לתקן את רכבו. החוק מגדיר תאונת דרכים כאירוע שבו נגרם לאדם נזק גוף כתוצאה משימוש ברכב מנועי לצרכי תחבורה. השאלה העיקרית המטרידה היא האם "השימוש" ברכב חל גם על "תיקון דרך". השופטת מבהירה כי פעולת היציאה מהרכב הסתיימה עוד לפני התאונה, ולכן יש להתמקד בהיבט "תיקון הדרך". הם מרחיבים את התקדים המשפטי ואת המבחנים שהותוו בפסיקה לסיווג תאונה כ"תאונת דרכים". אלה כוללים את המבחנים הגיאוגרפיים והזמניים, הבוחנים באופן מהותי את הקשר בין התאונה לתיקון הכביש, ומבחן הסיכון, המעריך את תחום הסיכון שנוצר כתוצאה מפעילות תיקון הכביש. ביישום מבחנים אלה, השופט מגיע למסקנה כי התאונה אינה עולה כדי להיחשב "תאונת דרכים". הם מדגישים כי תיקון הכביש נבדל משימוש שגרתי ברכב ונחשב לפעולה מסייעת המאפשרת המשך שימוש ברכב לצרכי תחבורה. ככזה, יש לו היקף צר יותר, מוגבל לתיקונים המבוצעים ברכב עצמו. בעוד שהמבחנים הגיאוגרפיים והזמניים מתקיימים במקרה זה, מבחן החומר, הבוחן את אופי פעולת התיקון, מציב משוכה משמעותית. השופטת מציינת כי פעולת שליפת הכבלים על ידי התובעת כדי להתניע את הרכב הייתה פעולת הכנה נלווית לתיקון בפועל. פסקי דין קודמים צמצמו בדרך כלל את היקף "תיקון הכביש" לפעולת התיקון בפועל, תוך ניתוק פעולות הכנה. זאת ועוד, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, הבוחנים את הקשר הסיבתי בין שימוש ברכב לבין נזק, תומכים במסקנה כי לתאונה אין קשר סיבתי משפטי לתיקון הדרך הנטען. השופטת מדגישה כי פעולת התובע חורגת מתחום הסיכון המיוחס לתיקוני כביש. לפיכך, התביעה נגד הנתבע, שומרה, נדחית, והתובע חויב לפצות את שומרה בגין הוצאות משפט בסך 4,000 ₪.