ע"א 59/80

תקציר

התיק שעמד בפני בית המשפט העליון היה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדחות על הסף את הצהרת הפתיחה של עורך דין. המערער, שהיה ראש מחלקת ביקורת פנימית, ביקש מבית המשפט המחוזי להצהיר כי לא לו ולא למחלקתו יש אחריות כלשהי לליקויים שנמצאו בהליכי הניהול והביקורת של ארגונו, ביחס למה שמכונה "פרשת ידלין". המשיבים ביקשו לבטל את הצהרת הפתיחה בטענות שונות. שופט בית המשפט המחוזי, שהפעיל את שיקול דעתו, דחה את הודעת הפתיחה מבלי לשמוע טענות או ראיות נוספות. בערעור טען המערער כי שופט בית המשפט המחוזי שגה בפיטוריו על הסף וכי היה לו אינטרס לגיטימי להשיג את ההצהרות שביקש לטהר את שמו. הוא גם חלק על המסלול הפרוצדורלי שנקט בית המשפט המחוזי. המשיבים טענו כי יש לדחות את הצהרת הפתיחה משום שהעניין אינו שפיט, וממילא המערער לא הוכיח כל זכאות חוקית להצהרות שביקש. בית המשפט העליון קבע כי הדרך הראויה לטיהור שמו בנסיבות הנטענות על ידי המערער היא הגשת תביעת נזיקין בגין לשון הרע, ולא בקשת סעד הצהרתי. בית המשפט קבע, כי בעוד שתביעה להצהרה אינה חייבת להתבסס על עילת תביעה קיימת, עליה להתייחס למערכת יחסים משפטית המולידה זכות המוכרת בחוק. במקרה דנן, המערער לא הוכיח זכות כזו. יתר על כן, בית המשפט מצא כי השיטה המקוצרת של הצהרת פתיחה אינה מתאימה לבירור העובדות המורכבות של המקרה. לפיכך, הערעור נדחה. עוד העיר בית המשפט כי אינו רואה פגם פרוצדורלי בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי וכי הראיות הנוספות של המערער אינן רלוונטיות. השופט מ' שמגר והשופט מ' כהן הסכימו עם פסק הדין.